לידתה של זוגיות 

ראש חודש אלול, על פירושו היפה  "אני לדודי ודודי לי"  (שיר השירים ו'), פוגש אותי במחשבות על זוגיות בת זמננו, ובשאלות האם אנו עדיין מחוייבים לאותה משמעות עמוקה לה מכוונת היהדות בבניית הזוגיות, אך כיום גם מושפעת רבות גם מאמונות העולם המערבי.

הזוגות היפים והמקסימים האלו, צעירים ומאושרים, העומדים יחד מתחת לחופה וכל המשפחה המתרגשת ומאושרת מסביבם, באים בברית הנישואין ולא יודעים כי הערב המיוחד הזה אליו התכוננו חודשים רבים הוא רק תחילתו של מסע, לו אני קוראת הריון הזוגיות.

גם החופות המהודרות ביותר, וגם האולמות המפוארים ביותר וכך גם הקייטרינג המשובח והמפיות התואמות למפות והברכות שישפכו עליהם בשבוע שלאחר הנישואין, לא ימנעו מהם את הצורך להרות ביחד את הזוגיות שלהם, ללדת אותה לעולם ולגדל ולטפח אותה בדיוק כמו שמגדלים כל ישות נבראת. בערב הזה הם הופכים משני אנשים שחיו עד היום כל אחד את חייו בנפרד, כל אחד עם זהותו הייחודית,  לחלק משניים, זוג, אני ואתה, אני והאחר, שלמרות הפיכתו בערב זה לבן זוגי הרשמי בעיני אלוהים ואדם, הוא עדיין אחר ושונה ממני, וביניהם מתעברת בערב זה  ישות שלישית, הלא היא הזוגיות שלהם.

אנו חיים כיום בעידן שחופש הוא ערך עליון. לכאורה הגשמנו את החלום הגדול של יציאת מצרים והפילוסופיה היהודית שעומדת מאחורי אירוע זה של היותנו בני חורין, והאמונה של הקב"ה בנו שנהיה לעם אחר שלא כמו כל הגויים (אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", דברים ה' ו, וכן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה", דברים יא-יד)  שמדברת על יציאה ממצב נפשי של עבד למצב שבו האדם מודע לחופש הבחירה העומד בפניו. לכאורה היינו אמורים להגיע היום לפסגת האושר של האנושות, שבה האדם המודרני חי בחברות דמוקרטיות, חופשי לכאורה לחיות את חייו כרצונו ומממש את חירותו בכל דרך אפשרית. אולם משום מה אנו עדים לכך שקורה בדיוק להפך; מושג החופש כפי שפורש בימינו נקשר למושג האושר, ולכן חל בלבול גדול. החופש המודרני לא הביא אנשים לתחושת האושר הבלתי מוגדרת. אנשים מאושרים פחות, מבולבלים יותר, אמנם מגשימים את החלומות הגשמיים שלהם בעולם החומר, גרים בבתים גדולים יותר, מאובזרים יותר, מקושטים יותר, אולם במקביל כמות האנשים שסובלים כיום מדכאון וחרדות גדולה תגדל בעשרות אחוזים מאשר בעבר מחד, וכן אחוזי הגירושין הממשיכים לעלות באופן מדאיג מאידך. והאושר? שאלת האושר ממשיכה ללוות אותנו באופן אישי ובכל מחקר וספר אפשרי, אך עדיין ללא תשובה ברורה לגבי מהותו. יש מקום אם כך לחשוב כי החופש מעבדות, אליו התכוון הקב"ה, אינו אותו החופש אותו פירש האדם המודרני. הוא מכוון למשהו שונה לחלוטין בנפש בן האדם מאשר הגעה למצב של אושר. מהו אותו חופש ומהו אותו אושר בלתי מושג וכיצד שני מושגים אלו חוברים לעולם הזוגיות המודרני?

חיי זוגיות מתחילים בשיתוף, בהכנסת האחר, בן זוגנו, לתוך חיינו ונשמתנו ומתן מקום עבורו בזהותו הכוללת. אני לדודי ודודי לי הוא קודם כל נתינה ואחר כך קבלה, כאשר כל אחד מכין ומתוכנן לקראת הכנסת האחר לתוך חייו כאשר משמעות "האחר", אותו אדם העומד לידך בליל הכלולות הוא לא רק בשר ודם, אלא גם נשמה שלמה שיש לה זהות משלה, הורים, אחים, רצונות ורגשות ועוד. אותה זהות של דודך תהיה מאותה רגע "לך", וזהותך – "לו".

לאחר החופה והקידושין מתחיל ההריון הזוגי, הדומה במהותו  לתקופת ההתעברות והכנה לקראת הולדתו של ילדנו בציפיה ואושר והתרגשות. עדיין אין לנו מושג קלוש על תפקידנו כהורים, מה זה אומר, מה זה ידרוש מאיתנו, על מה נצטרך לוותר ומה נקבל בתמורה, איך יראה הילד ואיזה אופי יהיה לו, אולם קיימת איזה תחושת אופוריה באויר לקראת בואו של ילדנו לאויר העולם.

כך גם בזוגיות, מאופיינת התקופה הראשונה באושר ובהתרגשות ותשוקה ושמחה, מבלי שעדיין יש לנו מושג כלשהו מהי זוגיות? בין האני ואתה, האני והאחר, נכנסת כרגע ישות שלישית, הזוגיות, שאולי, כמו העובר הסמוי מן העין, אנו לא ממש מבחינים בה ושמים לב לקיומה, אך גם היא הולכת לשנות דברים רבים בחיינו, יתכן ותדרוש שינויים מסוימים באורחות חיינו, בהרגלים שהורגלנו אליהם עד כה כרווקים, בערכים שלא תמיד האחר יסכים עליהם ונדרש לשבת לעסוק בהם. אולי חלק מהחופש בו הורגלנו יצטרך לקבל כרגע פרשנות חדשה או למצוא מקומו מתוך כבוד והתחשבות באחר. אך בעיקר, ההריון הזה יוביל לרגע של לידה שבו יהיה לנו ברור שהפכנו משני אנשים שונים שחיים את חייהם בנפרד, לזוג שחולק את חייו יחדיו, ומגדל ביחד לא רק את ילדיו, את אושרו האישי, את הונו ואת הגשמתו העצמית בחיים , אלא גם את אותה ישות שאם נשכיל לשים לב אליה ולטפחה היא תהפוך להיות מרכיב חשוב בזהותנו כבני אדם, בבטחון שלנו בעולם הזה, בתחושת החברות והאינטימיות שתיווצר ותעניק לנו תחושת שייכות והשתייכות להבדיל מבדידות והתבודדות, ותגדל יחד עמנו לאורך החיים. אולם אם נשכח את המושג הזה, הולדת הזוגיות, היא תהפוך לאי קטן בחיינו חסר חשיבות, כשעיקר הפוקוס יעבור לגידול הילדים וטיפוח הקריירה ותחושת הבדידות, חוסר ההבנות, והמשמעות של הקשר הזוגי עבורנו ילכו ויקטנו. לא עוד אני לדודי ודודי לי, אלא אני לעצמי והוא לעצמו עם תחושת ניכור ובדידות הולכת וגדלה.

רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא) וארשה לעצמי להוסיף לכך כי בנוסף לשלושה מושגים עמוקים אלו גם הכמיהה לחופש בלתי מוגבל ומרדף אחר האושר הבלתי מוגדר, אף הם מוציאים את האדם מדעתו בעולם הזוגיות המודרני. על מקומן של תאוות ויצרים בעולם הזוגיות כבר דיברו חכמים ממני, אולם האדם המודרני נחשף דרך המדיה בפני האשלייה כי מותר להתאוות ולשחרר את היצר בדרך שאינה תואמת לעולם הערכים של הבית היהודי. האדם עסוק ב"אני", ב"אני רוצה", "אני צריך", "מגיע לי" לעיתים על חשבון מקומו של האחר, ומקומה של הזוגיות בחייו. בעבודתי עם מדריכות כלות המלוות אח"כ גם את בני הזוג במחלוקותיהם אני שומעת שוב ושוב את השאלה "מה קרה לדור הזה"? כיצד קם הגולם על יוצרו והפך את התאווה והכבוד, הקנאה לחופש האישי והחיפוש אחר האושר וההגשמה של עצמי לערכים שמחרבים כל חלקה טובה בזוגיות?. התובענות של העולם בחוץ והתובענות שבאה כעת מבפנים, מתוך המשפחה והזוגיות והחוויה של לחץ ועול, בדידות וניכור, מחליפים את החוויה שאמורה היתה להיות כה טובה, מענגת ומשכרת ביום החתונה.

אולי זהו אחד מתפקידנו החשובים כיום כהורים לשוב ולקחת את המושכות לידינו. מסרים כגון "מגיע לך", "תעשה מה שטוב לך", או דרישות המגיעות למורים להוריד את הלחץ והדרישות מילדינו, פינוק והעדר דרישה מילדינו לקחת חלק במטלות הבית באים לידי ביטוי מאוחר יותר גם בעולם הזוגיות, בו הם נדרשים לויתורים, למתן כבוד, להתרגל לחיות לצד נשמה שונה לחלוטין שיש לה צרכים ורגישויות וזהות והיסטוריה משלה, ומחוייבויות רבות משלה, ואינה פנויה רק לספק את יצרינו, כבודנו ואושרנו בעולם הזה. למרות שמעולם לא קיבלנו הדרכה כיצד להיות הורים, זהו חלק חשוב ובלתי נפרד מתפקידנו להכין את ילדינו גם לימים בהם הם לא יהיו יותר תחת הסינר שלנו, ומתפקידם יהיה קודם כל להיות עבור האחר ("אני לדודי") ורק לאחר מכן תבנה זוגיות טובה ואז יגיע תורו של "דודי לי".  

עקרון יסוד בחסידות הוא מאמרו של הבעש"ט "במקום שאדם חושב שם הוא נמצא". מאמר זה התגלגל בלשונו החדה של הרבי מקוצק לביטוי "אלוהים נמצא במקום שנותנים לו להיכנס". מקומו  של אלוהים בחייו של אדם תלויה באדם עצמו, במקום ובמובן שאדם מעניק לאלוהים במחשבתו.  האדם העסוק בעצמו ובסיפוק צרכיו, תאוותיו, כבודו, חיפוש אחר החופש והאושר שלו אינו נותן לאלוהיו להכנס לתוך חייו וחיי הזוגיות שלו ובעצם מעביר אותם חילון מוחלט לעולם שבו לאל ולשכינה אין יותר מקום בקדושת הזוגיות. ובצאתם, הם משאירים ואקום גדול בו לשק ההריון אין עובר בתוכו, אין הריון, אין לידה ואין התפתחות וצמיחה של הזוגיות. מקביל הדבר לסוד הצמצום בתורת הקבלה בה האל צימצם עצמו לגבולות מסויימים על מנת שיהיה מקום גם למציאות נוספת מלבדו. בדיוק כמו בהריון, האינסוף צמצם את עצמו "מעצמו אל עצמו", כלומר לצדדיו, והותיר בתוכו חלל ריק ופנוי; בתוך חלל זה נבראו העולמות. בזוגיות נדרשת עבודה עמוקה זו על מנת לאפשר זה לזהותו של זה להמשיך להתקיים, לגדול ולצמוח, וכך גם לזוגיות עצמה להיוולד ולגדול. כל עוד כל אחד מבני הזוג ממשיך את חייו הקודמים תוך התעלמות מאותה "ישות שלישית", ולא מוכן לזוז ממקומו, לפנות מקום בתוכו לאחר, להתגמש, לשנות, לקבל ולכבד, לא יהיה מקום לזוגיות ולאחר, לבן זוגו, בעולמו.

אסיים בדבריו היפים של פרופסור רון מרגולין: אמר הבעש"ט על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' (משלי כז, יט) דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין.

בלשונו של מרטין בובר הפגישה היא הסוד שמלמדת אותנו החסידות. כשאדם מפנה מקום לזולתו ומתבונן בו תוך שהוא מסיר מעצמו את מסכות היוהרה, כך גם עושה חברו מולו, ואז מתאפשרת הפגישה, הרעות, או במילים אחרות - האהבה. עיקרון זה, הנלמד מיחסיהם של בני אדם, הוא גם רמז למהותו של הקשר האפשרי בין אדם לאלוהים.

שיהיה לכולנו אלול חודש של מפגש מחודש עם עצמנו, עם זולתנו ועם אלוהינו ונזכה כולנו להתחדשות הזוגיות לטובה ולאהבה.

אנשים משתנים במהלך חייהם והזוגיות צריכה להשתנות יחד עמם